לפעמים אני מרגיש שאני כישלון.
לא בתור בן אדם, בתור נכה.
אני נכנס לאתרי תמונות סטוק, אותם מאגרי תמונות גנריות שעיתונים, מפרסמים ואתרי אינטרנט משתמשים בהם לצורך אילוסטרציות, ומבין שכל ההתנהלות שלי כנכה לוקה בחסר באופן מביש.
אני מסתכל במאגרים האלה ולומד שנכה אמיתי, כברירת מחדל (כשהוא לא נדחף בכיסא גלגלים על ידי אחות חיננית או מביט החוצה מהחלון בהרהורים נוגים) אמור לצאת אל הטבע (רצוי שקיעה) ולהניף את הידיים בקריאת "ישששש!!!" אדירה הנובעת, ככל הנראה, מאיזו התעלות רוחנית וחגיגה קיומית אל מול יפי הבריאה. או משהו כזה.
מיטיבי הלכת (משחק מילים שכזה, חה) אמורים בכלל לקום מכיסא הגלגלים או להשליך את הקביים, כמעשה נסים, ולשאוג אל העולם משהו בנוסח "לא תנצחו אותי! הו, הו, הו, ניסיתם להביס את גופי המוגבל, החולה והשחוח, אבל כוחות הנפש האדירים שלי יכלו לכם והנה ההוכחה! אני עומד, חי ובריא! כמה נפלאה היא הקשת/הזריחה/השקיעה/השמיים/חוף הים! כמה טוב לחיות!"
אבל אני, מה לעשות, אף פעם לא מרגיש את הצורך לחגוג כך. אמנם לעתים אני מתמתח קצת פה ושם או מבקש מהעובד המסור לעסות לי קצת את הכתפיים הדואבות, אך לא מעבר לכך. מה גם שאפילו אם אנסה לבצע את אותו "יששששש!!" אדיר, הזרועות הקוואדרופלגיות שלי יתרוממו מעט ותיכף ינחתו חזרה בחצי הדרך כשהן מכות אותי על הראש. גם כן ניצחון.
השאלה שלי היא, האם אני החריג? האם חבריי וחברותיי הנכים.ות חוגגים את ניצחונם כל אימת שהם נתקלים בקשת בענן או מזדמנים לחוף הים, ורק אני, הנכה-בלאי, מסתפק באיזו בהייה כללית לצד חשש שכיסא הגלגלים ייתקע חלילה בחול?
או אולי רק נדמה לי שאני כישלון כי אני חי בפרברים, בין בנייני בטון לגינות ציבוריות, ואם רק אטפס לאיזה הר בגליל או אצא לשדה מוריק יתפרץ ממני אותו "ישששש!!" משוחרר של תרועת ניצחון וחגיגת קיום אנושי?
אנא,שתפו אותי בתובנות, מחשבות וחוויות או בתמונות טבע אלטרנטיביות שלכם, שלא ארגיש כנכה פגום, ותבוא עליכם הברכה, הנחלה וה"יששששש!!"
תודה.