לפעמים אני מרגיש שאני כישלון.
לא בתור בן אדם, בתור נכה.
אני נכנס לאתרי תמונות סטוק, אותם מאגרי תמונות גנריות שעיתונים, מפרסמים ואתרי אינטרנט משתמשים בהם לצורך אילוסטרציות, ומבין שכל ההתנהלות שלי כנכה לוקה בחסר באופן מביש.
אני מסתכל במאגרים האלה ולומד שנכה אמיתי, כברירת מחדל (כשהוא לא נדחף בכיסא גלגלים על ידי אחות חיננית או מביט החוצה מהחלון בהרהורים נוגים) אמור לצאת אל הטבע (רצוי שקיעה) ולהניף את הידיים בקריאת "ישששש!!!" אדירה הנובעת, ככל הנראה, מאיזו התעלות רוחנית וחגיגה קיומית אל מול יפי הבריאה. או משהו כזה.
מיטיבי הלכת (משחק מילים שכזה, חה) אמורים בכלל לקום מכיסא הגלגלים או להשליך את הקביים, כמעשה נסים, ולשאוג אל העולם משהו בנוסח "לא תנצחו אותי! הו, הו, הו, ניסיתם להביס את גופי המוגבל, החולה והשחוח, אבל כוחות הנפש האדירים שלי יכלו לכם והנה ההוכחה! אני עומד, חי ובריא! כמה נפלאה היא הקשת/הזריחה/השקיעה/השמיים/חוף הים! כמה טוב לחיות!"
אבל אני, מה לעשות, אף פעם לא מרגיש את הצורך לחגוג כך. אמנם לעתים אני מתמתח קצת פה ושם או מבקש מהעובד המסור לעסות לי קצת את הכתפיים הדואבות, אך לא מעבר לכך. מה גם שאפילו אם אנסה לבצע את אותו "יששששש!!" אדיר, הזרועות הקוואדרופלגיות שלי יתרוממו מעט ותיכף ינחתו חזרה בחצי הדרך כשהן מכות אותי על הראש. גם כן ניצחון.
השאלה שלי היא, האם אני החריג? האם חבריי וחברותיי הנכים.ות חוגגים את ניצחונם כל אימת שהם נתקלים בקשת בענן או מזדמנים לחוף הים, ורק אני, הנכה-בלאי, מסתפק באיזו בהייה כללית לצד חשש שכיסא הגלגלים ייתקע חלילה בחול?
או אולי רק נדמה לי שאני כישלון כי אני חי בפרברים, בין בנייני בטון לגינות ציבוריות, ואם רק אטפס לאיזה הר בגליל או אצא לשדה מוריק יתפרץ ממני אותו "ישששש!!" משוחרר של תרועת ניצחון וחגיגת קיום אנושי?
אנא,שתפו אותי בתובנות, מחשבות וחוויות או בתמונות טבע אלטרנטיביות שלכם, שלא ארגיש כנכה פגום, ותבוא עליכם הברכה, הנחלה וה"יששששש!!"
תודה.
ביום שישי שעבר הקצתי משנ"צ היופי שלי ונוכחתי לגלות ששלושה חברים שונים חיפשו אותי בצ'אט בפייסבוק. הסתקרנתי מפרץ הפופולריות הפתאומי ששטף אותי ובדקתי מה רצונם של אותם חברים. כולם שיתפו אותי באותה תמונה שהתפרסמה באיזו קבוצת פייסבוק שולית למדי המוקדשת למאבקי הנכים. ובתמונה הזאת, תחת הכותרת "ארוחת ערב ראש השנה" מופיע בצד אחד ראש ממשלת ישראל ורעייתו סביב שולחן אוכל מפואר ובצד השני עבדכם הנאמן, גופו השלדי חשוף עד התלתל שבפטמה, עם הכיתוב: "260,000 נכים עניים."
כמה שורות על הרקע:
לפני שנה לערך השתתפתי בפרוייקט צילום של צלמת מוכשרת בשם דניאל שטרית, שתכליתו הייתה ניפוץ סטיגמות אודות אנשים עם מוגבלות. בהיותי אדם עם מוגבלות השש אליי ניפוץ של כל סטיגמה וסטיגמה הנקרית בדרכו עד שהיא מצטערת שנולדה, הסכמתי מייד, כשהסטיגמה שאותה רציתי לנפץ נגעה לענייני מוגבלות ומיניות. הדימוי הרווח של אנשים עם מוגבלות, למרבה הצער, היא שאנו הנכים איננו מיניים, איננו מסוגלים ו/או לא מעוניינים בסקס, שכן יש לנו דברים חשובים יותר להתעסק עמם: הפרשות גוף, איברים לא מתפקדים, רחמים עצמיים וקצבאות ביטוח לאומי . הדימוי הזה הוא, כמובן, משולל יסוד. אנשים עם מוגבלות עושים סקס, אוהבים סקס ובכלל מסוגלים להיות מאהבים ומאהבות נהדרים/ות. כך מספרים לי, בכל אופן. בין מפעלותיי ניתן למנות את קבוצת הדיון בפייסבוק "אני נכה וסקסי/ת" המוקדשת לעניין זה לצד הרצאות שאני מעניק מפעם לפעם.
בסופו של דבר, מה שיצא מסשן צילומים מרגש וחושפני הוא התמונה הזאת, שזכתה לכינוי "זאוס הולך לסטודיו C", וכל מי שראה אותה, מלבד אימא שלי, גמר עליה את ההלל (ואולי, מי יודע, גמר עליו גם דברים אחרים. לא ביררתי). התמונה אף הוצגה בגאון בתערוכה הנחשבת "עדות מקומית" וזכתה במקום השלישי בקטגורייה "קהילה וחברה." הכי הוט-קוטור.
צילום: דניאל שטרית
לעיוורים וכבדי הראייה שבקרב הקוראים אסביר שבתמונה מופיע כותב שורות אלה כשהוא ערומכו לחלוטין בכיסא הגלגלים הממונע, כשהחוצץ היחיד בין עיני הצופה לבין הבן-יקיר-לי המפואר (לפי מקורות זרים) שבין רגליי מתמצה בג'ויסטיק זקור ורב-און. כאן אפשר לקרוא ביתר פירוט על התמונה ועל הפרוייקט.
בחזרה ליום שישי:
אז הסתבר שמאן דהוא שחיפש בגוגל תמונות המתייחסות לנכות כדי ליצור כרזות ויראליות לטובת המאבק (המוצדק) להעלאת קצבת הנכות נתקל בזאת, שמר אותה למחשבו וחיש קל שילב אותה בכרזה המראה את נתניהו הנהנתן והשבע לעומת הרזון, העוני והנזקקות הניבטים, לכאורה, ממראה גופי ועיניי. גוייסתי למאבק והפכתי למם.
התרגזתי. גם על הקלות שבה משתמשים בתמונות של אחרים בלי לבקש ובלי לחשוב על זכויות יוצרים, אך בעיקר על החוצפה שבשימוש בתמונה הספציפית במשמעות ההפוכה לגמרי ממה שהיא התכוונה לייצג. התמונה המקורית באה להראות את החוזק, את היופי שבגוף המוגבל, את הגאווה והמיניות שיש בכל אחד או לפחות במה שאני מרגיש שיש בי למרות הפגמים והחולשות. והנה הכרזה הזאת באה והופכת את המסר על פניו. במקום חוזק יש חולשה, במקום גאווה יש נזקקות. צרם לי והרגיז אותי, וגם את כל מי שמכיר אותי ונחשף לכרזה.
ניסיתי לאתר את המקור שממנו החלה הכרזה להיות מופצת. הגעתי לשני חשודים באותה קבוצת פייסבוק שולית. השארתי תגובה שבה כתבתי: "היה ממש נחמד אם יוצר הכרזה היה טורח לבקש רשות להשתמש בתמונה מהצלמת שצילמה אותה או מהאדם שמופיע בה, שהוא, ממש במקרה, אני, למרות המטרה הצודקת. לא רק עניין של זכויות יוצרים אלא סתם כבוד בסיסי בין אנשים, אתם יודעים." ברנש אחד הספיק להגיב באופן מקסים ש"סורי, בפייס אין זכויות יוצרים" (צודק, איך יכולתי להיות כזה טיפש) לפני שהכרזה הוסרה לבקשתי, אך הסימולקרה שלה עדיין קיימות בפרופילי פייסבוק ששיתפו אותה.
סוף דבר: ראש השנה עבר וגם התמונה לא ממש עשתה את הגלים הוויראליים שיכלה ליצור לו נפלה בפיד של מובילי דעה וטוב שכך. אין לי בעיה עם זה שהפטמות שלי חשופות לעיני הציבור, אני זה שהניח אותן לעיני העולם (הערה לעצמי: מזל שלא בחרנו ללכת על התמונה שבה הג'ויסטיק הוסט הצידה), זה בעיקר חוסר הבושה ליטול תמונה של אדם אחד שנוצרה עם מסר מסוים ולהשתמש בה, ללא רשות, עם מסר הפוך לחלוטין בכרזה ציבורית.
אני מתנחם בכך שהמטרה בסופו של דבר היא מטרה חשובה, ואומר לעצמי שאם מראה העצמות הגרומות שלי יתרום אפילו במעט להעלאה של קצבת הנכות אז אראה בכך את תרומתי הצנועה למאבק, ובבניין חשבון הבנק ננוחם.
בית לוינשטיין. מחלקה 4. שבע בבוקר.
משמרת הבוקר נכנסת לפעולה. האחיות, האחים וכוחות העזר עוברים בחדרים, מדליקים את האורות ומשכימים את המאושפזים. "קיבלת נר כבר?" שואל אותי אחד מהם בצעקה. אני מנענע בראשי לשלילה מתחת לשמיכה, ממלמל משהו על למה כל כך הרבה רעש על הבוקר, מסתובב על צד שמאל וחיש קל ננעץ בישבני נר מסוג "סופר קונטלקס" של ד"ר פישר ."צלצל כשזה מוכן," הוא מפטיר בצאתו, משל היה הנר איזה ארוחה קפואה של טבעול שמתבשלת במיקרוגל-תחת שלי.
במחלקה נשמעת המולת הבוקר – אחיות מסתובבות, עגלות מתגלגלות, טלפונים מצלצלים, צפצופים של פעמונים של חולים. בוקר חדש עולה על מחלקה 4. אני שומע הכול כמין רעש רקע בזמן שאני מנסה לגנוב עוד כמה דקות נמנום בעוד ה"סופר קונטלקס" עושה את עבודתו.
עשרים דקות מאוחר יותר השניצל מוכן. אני מצלצל בפעמון. דווקא עכשיו הוא לא ממהר להגיע. אני מכה על הכפתור שוב ושוב, כאילו שזה עוזר במשהו, מאמץ את שרידי השרירים הטבעתיים שלי שגם ככה לא מצטיינים בעבודתם. בסוף הוא מגיע. "אתה מוכן לרדת?" הוא שואל. מוכן ומזומן. אך מסתבר שבזמן שנמנמתי מישהו גנב את כיסא השירותים שהוצב לידי בהיכון. בצבא הייתי חוטף על זה מינימום שעתיים ביציאה. כאן במחלקה יש בקושי דקותיים ליציאה ואין לי את הפריבילגיה להחמיא לעצמי על משחק המילים המשעשע. האיש שלי סורק את השטח, בוחן את המצב, רץ החוצה וגונב את הכיסא ממיטה בחדר אחר לקול זעקות אחת האחיות, ומציב אותה ליד המיטה שלי. הנה הוא כאן, כיסא המפלט: שחור, גדול עם חור באמצע, נכון לקבל את פני ישבני הגרום. אני מתנשף בעת שהוא עוזר לי לעבור, מכסה את מבושיי בסדין, ואני מאיץ בו לצאת לדרך. אבל אז מסתבר שהשירותים תפוסים. ומה הפלא? כשבחדר אחד מקובצים שישה נפגעי חוט שדרה, שלכל אחד מהם מנגנוני פריסטלטיקה פגועים במידה אחרת, יש צורך במתמטיקאי-על כדי לתזמן את סדרי היציאות של כולם כך שאף אחד מהם לא יחרבן על הסדינים. האיש שלי דופק על הדלת בעוז אך נענה בנביחה עצבנית מהשותף לחדר שעדיין לא גמר להתרוקן. אני מודיע שאם תוך 30 שניות לא נמצאת לי אסלה אני משאיר פה על הרצפה שביל עמי ותמי של חריונים, ושאין לי כוונה לשאת בתוצאות. הוא שועט קדימה, פונה שמאלה ומביא אותי אל איזה חדר שירותים צדדי סמוך לאחד המשרדים, שאלוהים יודע איפה הוא הסתתר כל השבועות האלה. הוא מעמיד את העגלה מעל האסלה, נועל אותה, בדיוק בזמן, ויוצא. עכשיו אני לבד, מרוקן את מערכת העיכול שלי מהזוועות שאכלתי אתמול. אני מתחיל להתעורר.
זה הזמן לעצור רגע ולהסביר נקודה עקרונית חשובה. לא לחינם פולטת מחלקה שלמה את מעיה בשעה אחידה בבוקר. חשוב להבין שאחד הדברים הראשונים שנפגעי חוט שדרה מאבדים, מלבד תחושה ותנועה ברגליים, הוא שליטה על הסוגרים. לעתים הדבר מתבטא בהירדמות של הש"ג, כך שכל מאן דבעי חופשי לצאת ללא הצגת אישור יציאה מהבסיס, או לחילופין בסגירה הרמטית של השער על סורג ובריח כך שאפילו הרמטכ"ל נשאר כלוא במחנה, בצד השני של הסקאלה. וכמובן כל השילובים שבאמצע. יתרה מזאת, אובדן התחושה בחלק התחתון של הגוף עלול להביא למצבים לא-סימפטיים שבהם המון חיילים פורץ את שערי המחנה בלי שהאדם בכלל ירגיש. עד שהריח מכה בו, כמובן. משום כך, יש צורך בהנחלת משמעת ברזל בזמני הפתיחה והסגירה של השערים. עיקרון "הסדרת היציאות" מסדיר את המשמעת הזו בנהלים ברורים שעיקרם: שפע של כדורים משלשלים בערב להפעיל את מנגנוני העיכול בזמן השינה, ונרות בבוקר לפתיחה מבוקרת ומתוזמנת של השסתום. יכולת הציות של מעֵי המאושפזים לפקודות המשלשלים מעלה אותם לגדולה או מורידה אותם לשאול תחתיות. אם היציאות שלך מוסדרות אז אתה גדול, אתה מלך. אם לא – אתה מסומן כחולה מועד לפורענות. סיפוריהם של מאושפזים שהיציאות שלהם לא מוסדרות מועברים במור"ק לעובדים חדשים. כל מאושפז נדרש למלא "דף יציאות" שבו הוא נדרש לציין את שעת היציאה, התרופות המשלשלות שנלקחו, כמות הפֶרֶש שנפלטה, ואף עמודה מיוחדת לציון מרקם היציאה – קשה, רך או נוזלי. בסופו של תהליך, מערכות העיכול של המשותקים אמורות להפוך למכונות קֶלֶט-פֶלֶט ממושמעות, מעבדי מזון אנושיים המאספים, מעבדים, דוחסים ופולטים משאריות המזון בלחיצת כפתור מדויקת.
ההתעסקות היומיומית הזאת בכניסות ויציאות, שמסיגה את המאושפזים לשלב האנאלי בינקותם, מטרידה את הנפש הרצוצה ממילא מהתמודדות עם האובדן הפתאומי ביכולת להניע גפיים, אך היא כאין וכאפס מהתחושה המטרידה המתלווה לכך שבאמצע הפיזיותרפיה, בדיוק בזמן המתיחה, כשהפיזיותרפיסט מעביר את רגל ימין שלך מאחורי אוזן שמאל, אתה פולט לתוך המכנסיים אי-אלו גושים ריחניים שמישהו (לא אתה, תודה לאל) צריך לנקות תוך הערות על כמה יצא לך, מה זה, זוז קצת קדימה, יש גם מתחת לביצים, ומטרידה במידה קרובה לַתחושה המשפילה שאתה חש אם נניח, בשש בערב אתה מבקש שיעזרו לך ללכת להתפנות. "מה, עכשיו?!" הם שואלים בחוסר חשק, הרי רק לפני 11 שעות הלכת! ולוקחים אותך תוך שהם ממלמלים שככה אי אפשר וחייבים לטפל בזה וזה לא רציני, ובכל רטינה הלב שוקע עוד ומייחל להתכווץ ולהיעלם בו-במקום.
מקץ זמן לא ידוע, שכן אני שקוע בשרעפים, נפתחת הדלת והבחור שלי מציץ פנימה. "גמרת שם?" הוא שואל. אני משיב בחיוב, אף שתמיד-תמיד ישנו החשש שאולי לא, אולי עוד קצת, רק ליתר ביטחון, אולי שארית הפליטה עוד משתרכת באיזה עיקול בדרכה לחלחולת. הרי יש עוד 24 שעות עד הפעם הבאה שתזדמן לי אסלה מתחתיי. רגע לפני שהוא מוריד את המים הוא מציץ באסלה ושורק בהתפעלות, "פשששש…יופי של גושים הבאת היום". אני מסמיק. אין כמו מחמאה כזו לרומם את הנפש הדוויה ולחזק את תחושת השליטה בסוגרים הסוררים.
אנו עוברים למקלחת. הבחור פותח את הזרם על מים חמים ומענגים. ידיו המאומנות מקרצפות אותי במקום ידיי המשותקות כשאני רק על תקן מחלק ההוראות: קצת פחות חם, קצת יותר על הראש, פספסת שם נקודה. המראה והקירות מתמלאים אדים ואני מוכן להישאר שם עוד חצי שעה, אך הבחור חסר סבלנות, יש עוד קאקערים במחלקה שדורשים רחצה והלבשה. בצער הוא סוגר את המים ומייבש אותי במגבת הקטנטנה. הוא עוטף את גבי בסדין ואת אזור החלציים הוא מכסה במגבת, שעין זרה לא תשזוף חלילה את הבן-יקיר-לי במהלך הנסיעה במסדרון חזרה אל החדר. אני יוצא משם נקי ורענן, וקרירות נעימה של אוויר המתערבל בריחות ההפרשות של דרי המחלקה מכה בי. בחדר אני מועלה שוב למיטה, שם אני מולבש בבגדים נקיים, כולל חיתול תפוח על כל צרה שלא תבוא, ואז שוב מהמיטה לכיסא הגלגלים. כעת אני נכון להתחיל את היום החדש. אני מתגלגל לי לעבר חדר האוכל ולקראת עוד יום במחלקת השיקום, עוד יום של התמודדות. החרבון של הבוקר מאחוריי, שאר החרא עוד לפניי.
