לך תסמוך על אנשים.

אני יושב לי בפנאן בפארק מסנן בחורות בטינדר. עוצר לידי אחד שואל 'אתה צריך עזרה?' אני אומר לו לא תודה אחי. הוא מתעקש, שואל 'בטוח?'
עכשיו לא נעים לי, בנאדם רוצה לעזור לנכה. מסכן.
אז אני אומר לו, יודע מה? קפוץ פה לארומה תביא לי קפה נטול, חזק, על בסיס סויה, עם מעט קצף, וגם איזה פרצעל. פחמימה, שיהיה.
הוא אומר סבבה אבל אני קולט בזווית של העין שהוא ככה קצת מעקם את האף.
אני אומר לעצמי, אוקיי עכשיו נראה אם הוא באמת התכוון או לעזור שהוא חרטטן כמו כולם.
אני יושב מחכה חמש דקות, עשר, רבע שעה. כבר מתייבש לי הגרון. בסוף הבחור בא מתנשף עם הקפה. פושר.
אני אומר לו סבבה, מילא הקפה לא חם, אבל מה עם הפרצעל מה??!
ואחרי זה מתפלאים למה החברה שלנו כל כך מקצינה ואלימה.

אני יוצא לי לקופת חולים. בלי סיבה מיוחדת, עושה חזרות ללהיות קשיש, שלא יבוא לי בבום.
אני מתקרב למעבר חצייה ואיזה אוטו אחד מאזדה עוצר, עושה לי סימן עם היד, כדי לתת לי לעבור. איזה איש נחמד. הוא ממש איש מתחשב.
רק שאני בכלל לא רוצה לעבור אלא להמשיך ישר לקופת חולים.
אבל לא נעים לי. הבנאדם רוצה להרגיש טוב עם עצמו, לא ניתן לו? עם כל מה שהולך עכשיו במדינה?
מצד שני, מה אני? עז? מספיק עם הניסיון לרצות את כולם. הגיע הזמן להתחיל לחשוב על עצמי קצת. ככה הפסיכולוגית שלי מזכירה לי.
בינתיים בזמן שאני מתלבט מרצדס מגיעה מאחור, צופרת. הנהג של המאזדה יוצא בעצבים עם אלת בייסבול. פק"ל באוטו.
צועק על המרצדס "תגיד מה אתה מצפצף יא זין? אתה לא רואה שאני עוצר לנכה?!"
הנהג של המרצדס יוצא מהאוטו עם דוקרן, צועק אליו "יא מזדיין, למי קראת נכה? הוא בכלל אדם עם מוגבלות!" וזורק לי מבט מחכה לאישור.
המאזדה צועק בחזרה "אל תחליט בשבילו איך הוא רוצה להגדיר את עצמו, זה מאוד פטרוני מצדך!" וזורק לי קריצה שאני אתן לו איזה חיזוק חיובי על המודעות החברתית.
המרצדס מתקרב אליו לפרצוף וצורח שהוא מתנדב אצל מפגרים באקי"ם כל חודש אז שלא ילמד אותו מה זה פטרונות.
בשלב הזה לי כבר ממש לא נעים משניהם אבל אני לא רוצה לקחת צד, אם כי אני מסכים ששיח הזהויות בחברה קצת יצא משליטה לאחרונה.
אז אני אומר להם שמבחינתי כולנו מוגבלים ושניהם מאוד מעוררי השראה ואני מסתלק ומשאיר אותם על הכביש ללכת מכות.

מוסר השכל: די לאלימות. בשיח והידברות אפשר להתגבר על כל מחלוקת.

שלושה מטפלים סיעודיים העסקתי במרוצת שנות נכותי (ועוד כמה וכמה מחליפים זמניים וממלאי מקום). כולם נחשפו לישראליות בתקשורת והגיבו לה באופן אחר.

הפיליפיני הראשון, אדווין, העריץ את אביגדור ליברמן ואמר לי בזמנו שישמח אם המדינה תתן לו נשק כדי שיוכל להרוג כמה שיותר ערבים.

המטפל השני, סרוז' הנפאלי, איש שוחר שלום, לא פיתח עמדה פוליטית חד משמעית אבל ניזון מדיווחיי המבלבלים בעת צפייה בחדשות. עד היום כשאנו משוחחים במסנג'ר הוא מתעניין מי ראש הממשלה, מה קורה עם נפתלי בנט ובני גנץ.

ג'ון, הפיליפיני הנוכחי, פחות בענייני פוליטיקה אם כי שהוא שואל אני דואג להזין אותו באינפורמציה (יום אחד בעקבות צפייה ב-CNN אם ה-IDF זה ראשי תיבות של Islamic Democratic Front. אמרתי לו כן, שישבור את הראש לבד למה ה-IDF מנסה לחסל את Islamic Jihad). עם זאת נראה מתמצא מאוד דווקא בעסקי הסלבס. הוא מזהה בקלות את נועה קולר על המסך וגם את נועה קירל, יודע להבחין ולהעיר כשלוסי איוב מחליפה תסרוקת באיזו פרסומת מזדמנת, וממש אתמול הוא שאל אותי בזו הלשון: "איך קוראים לסדרה עם מיה לנדסמן ודורון בן-דוד שמתרחשת בבית ספר?" (תשובה: שעת אפס).

מה נאמר ומה נגיד, כנראה שכל אחד עם תחומי העניין שלו.

שעת ערב נעימה, שוב בפארק, הפעם ליד האומגה, אני מסתובב לשאוף קצת אוויר בסוף יום העבודה. חיי הפנאי שלי לא מלהיבים, אני יודע. מתקרב אליי ילד לא מוכר בריצה, מצביע על הכיסא.

"כמה זה עלה לך?!"

"30 אלף שקל," אני משיב בנחת (בסדר, משרד הבריאות שילם. לא נכניס אותו לנבכי הבירוקרטיות).

"איפה קנית את זה?!"

"בחנות בחולון."

מתקרב ילד ב', קצת מנוזל.

הילד הראשון אומר למנוזל, "תשאל אותו כמה זה עלה לו."

מנוזל שואל "כמה זה עלה לך?"

"30 אלף שקל," אני עונה.

הראשון ממשיך, "תשאל אותו איפה הוא קנה את זה"

המנוזל שואל, "איפה קנית את זה?"

אני מרגיש קצת מטופש אבל זורם, "בחולון."

בשלב הזה ילד ג', ילד ד' וחבריהם מתקרבים ומתגודדים. בלי לבקש רשות מתנפלים בחדווה על הג'ויסטיק. הפכתי לאטרקציה.

אני מתחיל קצת להילחץ, "רגע, רגע, צריך לבקש רשות."

ילד א' (או אולי ב' או ג'), "אפשר??"

"כן, אבל בעדינות…."

אני מנמיך את המהירות לנמוך ביותר. הכיסא נע קדימה ואחורה, אורות מהבהבים, פעמון מצפצף. האימהות סוף סוף  שמות לב להמולה.

אימא עייפה ניגשת ונוזפת בילדים, "הי, מה ההתנהגות הזאת? זה לא יפה! תעזבו אותו!"

אני מנסה להסביר שאין לי בעיה שישחקו, אבל בעדינות.

ילד ג' מרפה מהכיסא ומסתכל על הסד ביד הימנית, "מה קרה לך ביד? קיבלת מכה?"

אני חוכך מה לענות ומבין שבדיחות על אוננות-יתר לא יתקבלו כאן בהבנה. "מממ...בערך, כן"

הילדים ממשיכים להניע קדימה ואחורה, אני מבין שהגעתי לשדה קרב ומחליט לסגת, נפרד לשלום. אחד הילדים עוד ממשיך ללחוץ על כפתור הפעמון.

בקיצור, עזבו אתכם מהברבורדים, קורקינטים ואופניים חשמליים. כיסא גלגלים ממונע זה ה-אטרקציה.

לפעמים אני מרגיש שאני כישלון.
לא בתור בן אדם, בתור נכה.
אני נכנס לאתרי תמונות סטוק, אותם מאגרי תמונות גנריות שעיתונים, מפרסמים ואתרי אינטרנט משתמשים בהם לצורך אילוסטרציות, ומבין שכל ההתנהלות שלי כנכה לוקה בחסר באופן מביש.
אני מסתכל במאגרים האלה ולומד שנכה אמיתי, כברירת מחדל (כשהוא לא נדחף בכיסא גלגלים על ידי אחות חיננית או מביט החוצה מהחלון בהרהורים נוגים) אמור לצאת אל הטבע (רצוי שקיעה) ולהניף את הידיים בקריאת "ישששש!!!" אדירה הנובעת, ככל הנראה, מאיזו התעלות רוחנית וחגיגה קיומית אל מול יפי הבריאה. או משהו כזה.
מיטיבי הלכת (משחק מילים שכזה, חה) אמורים בכלל לקום מכיסא הגלגלים או להשליך את הקביים, כמעשה נסים, ולשאוג אל העולם משהו בנוסח "לא תנצחו אותי! הו, הו, הו, ניסיתם להביס את גופי המוגבל, החולה והשחוח, אבל כוחות הנפש האדירים שלי יכלו לכם והנה ההוכחה! אני עומד, חי ובריא! כמה נפלאה היא הקשת/הזריחה/השקיעה/השמיים/חוף הים! כמה טוב לחיות!"

אבל אני, מה לעשות, אף פעם לא מרגיש את הצורך לחגוג כך. אמנם לעתים אני מתמתח קצת פה ושם או מבקש מהעובד המסור לעסות לי קצת את הכתפיים הדואבות, אך לא מעבר לכך. מה גם שאפילו אם אנסה לבצע את אותו "יששששש!!" אדיר, הזרועות הקוואדרופלגיות שלי יתרוממו מעט ותיכף ינחתו חזרה בחצי הדרך כשהן מכות אותי על הראש. גם כן ניצחון.

השאלה שלי היא, האם אני החריג? האם חבריי וחברותיי הנכים.ות חוגגים את ניצחונם כל אימת שהם נתקלים בקשת בענן או מזדמנים לחוף הים, ורק אני, הנכה-בלאי, מסתפק באיזו בהייה כללית לצד חשש שכיסא הגלגלים ייתקע חלילה בחול?
או אולי רק נדמה לי שאני כישלון כי אני חי בפרברים, בין בנייני בטון לגינות ציבוריות, ואם רק אטפס לאיזה הר בגליל או אצא לשדה מוריק יתפרץ ממני אותו "ישששש!!" משוחרר של תרועת ניצחון וחגיגת קיום אנושי?
אנא,שתפו אותי בתובנות, מחשבות וחוויות או בתמונות טבע אלטרנטיביות שלכם, שלא ארגיש כנכה פגום, ותבוא עליכם הברכה, הנחלה וה"יששששש!!"

תודה.

אני אגיד לכם משהו: כל הקטע הזה של הליכה ועמידה זה פאסֶה, אופנה חולפת. עכשיו ה-דבר זה לשבת. ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את הרגליים שלי, הן יודעות על טרנדים הרבה יותר טוב מכולכם. הנה, כבר שבוע, בערך מאז שחטפתי צינור, אני מנסה ללכת ובקושי מצליח. הכול שם חולשה וספסטיות ושרירים ששכחו מה זה משמעת. הרגליים עושות לי טובה שהן מתרוממות, וגם זה רק לטווחים קצרים. לרוב אחרי כמה מטרים הן גם אומרות לי די, חלאס, או שאתה יושב עכשיו או שאתה ברצפה. והן לא משקרות, הרגליים. עובדה, אם תוך כמה שניות אני לא מתיישב הן מושיבות אותי בכוח ושולחות אותי למפגש אינטימי על הבלטות. צורות מוזרות יש בנקודות האלה על הבלטות. אם מסתכלים בהן מספיק זמן רואים פרצופים וחיות ובחורות.
הבוקר, למשל, אחרי המקלחת, הלכתי יד ביד עם המטפל, ככה טופלס עם תחתוני בוקסר ומגבת על הכתפיים, כמו גבר אמיתי אבל לא. ואז אמרתי למטפל, שמע, הרגליים רוצות לשבת. בפוקס היה מאחוריו כיסא המחשב שלי שהוא הכין למקרה חירום. רק מה, הכיסא היה מסובב עם הגב אליו ואני הייתי בדיוק אחרי משקוף הדלת, צפוף כזה, אז עד שהוא סובב את הכיסא עם הרגל ועם יד אחת ייצב אותו וביד השנייה תפס אותי, אני כבר הייתי בדרך למטה. בסוף דווקא נחתתי על הכיסא, אבל רק עם הידיים. הרגליים היו על הרצפה ואני ככה עם התחתונים והטופלס נשען עליו כמו גולש שמנסה לתפוס גל. אחרי חצי דקה ככה, הבנתי שלא יילך, אני לא אטפס על הכיסא. שחררתי את הכיסא, התיישבתי על הרצפה ומתחתי רגליים, שייצא הספאזם. אחרי שהשתחרר קצת, הוא משך אליי את השטיחון שליד המיטה שלי, התיישבתי עליו עם התחת והבוקסר והתגלצ'תי ברברס עד המיטה. אחר כך לבשתי חולצה והוא הניף אותי בבית-שחי מהרצפה למיטה. הבנאדם סחב פקלאות של מטיילים בהימלאיה, אז מה זה כבר בשבילו רבע-עוף כמוני.
אבל זו רק דוגמה שבאה להראות שהרגליים יודעות מה הן רוצות, והן רוצות שאני אשב. אז אני יושב. מתגלח בישיבה, מצחצח שיניים בישיבה, אחרי השירותים אני רוחץ ידיים בישיבה. אם אני מצליח להתרומם מהשירותים. הכי קלאסה. פה ושם אני מתהלך כמה צעדים בשביל האוואנטה, אבל בתכל'ס רוב ההתנהלות שלי עכשיו היא מכיסא לכיסא. כי למה לעמוד כשאפשר לשבת? עמידה זה לגמרי אובר-רייטד. בימים האחרונים גם ניגבתי את האבק מכיסא הגלגלים הישן שלי. בהתחלה זה הרגיש מוזר, קצת נמוך, להתגלגל ככה. הביא לי פלאשבקים לא סימפטיים. בעבודה גם קיבלתי כמה מבטים מאנשים – חלקם חיוכים נבוכים וחלקם מבטים מבולבלים וקצת מבוהלים שאמרו, "המממ… מותר לי לשאול אותו למה הוא בכיסא גלגלים פתאום? אני כל השנים אפילו לא יודעת מה הבעיה שלו מלכתחילה, אז עכשיו להתחיל לשאול?" אבל אני לא לוקח ללב, וזה כי אני יודע מה שהם עדיין לא יודעים: שכל הקטע הזה של הליכה ועמידה זה פאסה. עכשיו ה-דבר זה לשבת.

(תל אביב, 9/2011)

ביום שישי שעבר הקצתי משנ"צ היופי שלי ונוכחתי לגלות ששלושה חברים שונים חיפשו אותי בצ'אט בפייסבוק. הסתקרנתי מפרץ הפופולריות הפתאומי ששטף אותי ובדקתי מה רצונם של אותם חברים. כולם שיתפו אותי באותה תמונה שהתפרסמה באיזו קבוצת פייסבוק שולית למדי המוקדשת למאבקי הנכים. ובתמונה הזאת, תחת הכותרת "ארוחת ערב ראש השנה" מופיע בצד אחד ראש ממשלת ישראל ורעייתו סביב שולחן אוכל מפואר ובצד השני עבדכם הנאמן, גופו השלדי חשוף עד התלתל שבפטמה, עם הכיתוב: "260,000 נכים עניים."

כמה שורות על הרקע:

לפני שנה לערך השתתפתי בפרוייקט צילום של צלמת מוכשרת בשם דניאל שטרית, שתכליתו הייתה ניפוץ סטיגמות אודות אנשים עם מוגבלות. בהיותי אדם עם מוגבלות השש אליי ניפוץ של כל סטיגמה וסטיגמה הנקרית בדרכו עד שהיא מצטערת שנולדה, הסכמתי מייד, כשהסטיגמה שאותה רציתי לנפץ נגעה לענייני מוגבלות ומיניות. הדימוי הרווח של אנשים עם מוגבלות, למרבה הצער, היא שאנו הנכים איננו מיניים, איננו מסוגלים ו/או לא מעוניינים בסקס, שכן יש לנו דברים חשובים יותר להתעסק עמם: הפרשות גוף, איברים לא מתפקדים, רחמים עצמיים וקצבאות ביטוח לאומי . הדימוי הזה הוא, כמובן, משולל יסוד. אנשים עם מוגבלות עושים סקס, אוהבים סקס ובכלל מסוגלים להיות מאהבים ומאהבות נהדרים/ות. כך מספרים לי, בכל אופן. בין מפעלותיי ניתן למנות את קבוצת הדיון בפייסבוק "אני נכה וסקסי/ת" המוקדשת לעניין זה לצד הרצאות שאני מעניק מפעם לפעם.

בסופו של דבר, מה שיצא מסשן צילומים מרגש וחושפני הוא התמונה הזאת, שזכתה לכינוי "זאוס הולך לסטודיו C", וכל מי שראה אותה, מלבד אימא שלי, גמר עליה את ההלל (ואולי, מי יודע, גמר עליו גם דברים אחרים. לא ביררתי). התמונה אף הוצגה בגאון בתערוכה הנחשבת "עדות מקומית" וזכתה במקום השלישי בקטגורייה "קהילה וחברה." הכי הוט-קוטור.

צילום: דניאל שטרית

לעיוורים וכבדי הראייה שבקרב הקוראים אסביר שבתמונה מופיע כותב שורות אלה כשהוא ערומכו לחלוטין בכיסא הגלגלים הממונע, כשהחוצץ היחיד בין עיני הצופה לבין הבן-יקיר-לי המפואר (לפי מקורות זרים) שבין רגליי מתמצה בג'ויסטיק זקור ורב-און. כאן אפשר לקרוא ביתר פירוט על התמונה ועל הפרוייקט.

בחזרה ליום שישי:

אז הסתבר שמאן דהוא שחיפש בגוגל תמונות המתייחסות לנכות כדי ליצור כרזות ויראליות לטובת המאבק (המוצדק) להעלאת קצבת הנכות נתקל בזאת, שמר אותה למחשבו וחיש קל שילב אותה בכרזה המראה את נתניהו הנהנתן והשבע לעומת הרזון, העוני והנזקקות הניבטים, לכאורה, ממראה גופי ועיניי. גוייסתי למאבק והפכתי למם.

התרגזתי. גם על הקלות שבה משתמשים בתמונות של אחרים בלי לבקש ובלי לחשוב על זכויות יוצרים, אך בעיקר על החוצפה שבשימוש בתמונה הספציפית במשמעות ההפוכה לגמרי ממה שהיא התכוונה לייצג. התמונה המקורית באה להראות את החוזק, את היופי שבגוף המוגבל, את הגאווה והמיניות שיש בכל אחד או לפחות במה שאני מרגיש שיש בי למרות הפגמים והחולשות. והנה הכרזה הזאת באה והופכת את המסר על פניו. במקום חוזק יש חולשה, במקום גאווה יש נזקקות. צרם לי והרגיז אותי, וגם את כל מי שמכיר אותי ונחשף לכרזה.

ניסיתי לאתר את המקור שממנו החלה הכרזה להיות מופצת. הגעתי לשני חשודים באותה קבוצת פייסבוק שולית. השארתי תגובה שבה כתבתי: "היה ממש נחמד אם יוצר הכרזה היה טורח לבקש רשות להשתמש בתמונה מהצלמת שצילמה אותה או מהאדם שמופיע בה, שהוא, ממש במקרה, אני, למרות המטרה הצודקת. לא רק עניין של זכויות יוצרים אלא סתם כבוד בסיסי בין אנשים, אתם יודעים." ברנש אחד הספיק להגיב באופן מקסים ש"סורי, בפייס אין זכויות יוצרים" (צודק, איך יכולתי להיות כזה טיפש) לפני שהכרזה הוסרה לבקשתי, אך הסימולקרה שלה עדיין קיימות בפרופילי פייסבוק ששיתפו אותה.

סוף דבר: ראש השנה עבר וגם התמונה לא ממש עשתה את הגלים הוויראליים שיכלה ליצור לו נפלה בפיד של מובילי דעה וטוב שכך. אין לי בעיה עם זה שהפטמות שלי חשופות לעיני הציבור, אני זה שהניח אותן לעיני העולם (הערה לעצמי: מזל שלא בחרנו ללכת על התמונה שבה הג'ויסטיק הוסט הצידה), זה בעיקר חוסר הבושה ליטול תמונה של אדם אחד שנוצרה עם מסר מסוים ולהשתמש בה, ללא רשות, עם מסר הפוך לחלוטין בכרזה ציבורית.

אני מתנחם בכך שהמטרה בסופו של דבר היא מטרה חשובה, ואומר לעצמי שאם מראה העצמות הגרומות שלי יתרום אפילו במעט להעלאה של קצבת הנכות אז אראה בכך את תרומתי הצנועה למאבק, ובבניין חשבון הבנק ננוחם.

ושוב זה קורה. על במת הריאליטי התורן, בין לוליינים בולעי אש למתעמלות גמישות המנגנות על קסילופון, עולים על הבמה שני אנשים, רקדן ורקדנית, בכיסאות גלגלים.
הם מתחילים לרקוד בכישרון רב, בתיאום ובהרמוניה. שופט אחד מביט מהופנט, שופטת שנייה מחייכת חיוך חולמני. המוזיקה מתגברת. שופט שלישי מרותק ורוכן קדימה, שלא להחמיץ אף צעד. ואז זה מתחיל.
לשופטת רביעית מנצנצת דמעה בזווית העין. מאחורי הקלעים מנחה א' ממלמל "איזה יופי". הריקוד ממשיך וכעת השופטת הרביעית ממש מוחה דמעה. בלי להתבייש.
השופטת השנייה דומעת קלות והיא מנסה להילחם בהן, ללא הצלחה. טוב, נו, היא ילדה.
הריקוד מתגבר. מנחה א' מתייפח ומנחה ב' מניח יד מנחמת על כתפו. "אין, זה גמר אותי. כוח הרצון הזה. מרסק אותי." כן, גם גברים בוכים כשמשהו נוגע בהם כל כך עמוק.
הריקוד מגיע לשיא כשהרקדנית נעמדת על רגליה מכיסא הגלגלים והרקדן מניף אותה אל על. הקהל מוחא כפיים. השופטים קורסים לתוך שלוליות. כמה כוחות נפשיים הנכים האלה מגייסים כדי להתמודד עם החיים האלה, איך מתוך התהומות של הנכות והאומללות שנכפו עליהם הם מצליחים לייצר דבר חי ומרגש ואמיתי ו…נו, איך, קוראים לזה…מעורר השראה! כן, זאת המילה! תודה!
הקרצ'נדו מגיע, הרקדנים, שקצת נשכחו בים הדמעות, מסיימים את הריקוד על הרצפה כשידיהם שלוחות למעלה. עכשיו כולם בוכים בלי חשבון, על האיפור והמסקרה. הורה ממטרה. ארבעת השופטים נעמדים על רגליהם, יחד עם הקהל הנלהב באולפן ובבית שבוודאי דומע גם הוא איש-איש בכורסתו איש-איש בפייסבוקו. "יש לי צמרמורת" אומרת שופטת אחת לעמיתיה.
איזה שיא, איזה רגש, איזה זיקוק של ניצחון הרוח. אבל חסר עוד משהו קטן, עוד איזו מחווה, משהו שיראה כמה באמת הנכים האלה נגעו לכולם בלב.
ואז זה קורה: השופטת הרביעית מסתכלת ימינה ושמאלה, מהססת רגע, ובלי לומר מילה, בהתפרצות של הכרת תודה, רוכנת ומכה על הגולדן באזר. האורות משנים צבע באחת, הבמה נשטפת בקונפטי זהוב, הקהל באקסטזה, הרקדנים מביטים בהשתאות בפתיתי הזהב הנופלים עליהם מלמעלה. הם מחייכים, מתחבקים ומאושרים. הסרטון נגמר.
באתר האינטרנט מכונה הריקוד "גולדן באזר של השראה". בפיד בפייסבוק הטאמב שנבחר לקדם את הסרטון, במקרה או בכוונה, הוא לא של הרקדנים אלא דווקא של השופטת הרביעית מוחה את דמעותיה. מתחת מופיע הכיתוב "תודה לכם אורן וזהבה. אתם ההוכחה שהכל, אבל הכל, אפשרי!" כי יותר משהשופטים העניקו את קולותיהם וזמזמיהם לנכים, הנכים הם אלה שהעניקו לעולם את מה שהם הכי מצטיינים בו: השראה ותזכורת לגבורת הרוח האנושית.

בית לוינשטיין. מחלקה 4. שבע בבוקר.

משמרת הבוקר נכנסת לפעולה. האחיות, האחים וכוחות העזר עוברים בחדרים, מדליקים את האורות ומשכימים את המאושפזים. "קיבלת נר כבר?" שואל אותי אחד מהם בצעקה. אני מנענע בראשי לשלילה מתחת לשמיכה, ממלמל משהו על למה כל כך הרבה רעש על הבוקר, מסתובב על צד שמאל וחיש קל ננעץ בישבני נר מסוג "סופר קונטלקס" של ד"ר פישר ."צלצל כשזה מוכן," הוא מפטיר בצאתו, משל היה הנר איזה ארוחה קפואה של טבעול שמתבשלת במיקרוגל-תחת שלי.

במחלקה נשמעת המולת הבוקר – אחיות מסתובבות, עגלות מתגלגלות, טלפונים מצלצלים, צפצופים של פעמונים של חולים. בוקר חדש עולה על מחלקה 4. אני שומע הכול כמין רעש רקע בזמן שאני מנסה לגנוב עוד כמה דקות נמנום בעוד ה"סופר קונטלקס" עושה את עבודתו.

עשרים דקות מאוחר יותר השניצל מוכן. אני מצלצל בפעמון. דווקא עכשיו הוא לא ממהר להגיע. אני מכה על הכפתור שוב ושוב, כאילו שזה עוזר במשהו, מאמץ את שרידי השרירים הטבעתיים שלי שגם ככה לא מצטיינים בעבודתם. בסוף הוא מגיע. "אתה מוכן לרדת?" הוא שואל. מוכן ומזומן. אך מסתבר שבזמן שנמנמתי מישהו גנב את כיסא השירותים שהוצב לידי בהיכון. בצבא הייתי חוטף על זה מינימום שעתיים ביציאה. כאן במחלקה יש בקושי דקותיים ליציאה ואין לי את הפריבילגיה להחמיא לעצמי על משחק המילים המשעשע. האיש שלי סורק את השטח, בוחן את המצב, רץ החוצה וגונב את הכיסא ממיטה בחדר אחר לקול זעקות אחת האחיות, ומציב אותה ליד המיטה שלי. הנה הוא כאן, כיסא המפלט: שחור, גדול עם חור באמצע, נכון לקבל את פני ישבני הגרום. אני מתנשף בעת שהוא עוזר לי לעבור, מכסה את מבושיי בסדין, ואני מאיץ בו לצאת לדרך. אבל אז מסתבר שהשירותים תפוסים. ומה הפלא? כשבחדר אחד מקובצים שישה נפגעי חוט שדרה, שלכל אחד מהם מנגנוני פריסטלטיקה פגועים במידה אחרת, יש צורך במתמטיקאי-על כדי לתזמן את סדרי היציאות של כולם כך שאף אחד מהם לא יחרבן על הסדינים. האיש שלי דופק על הדלת בעוז אך נענה בנביחה עצבנית מהשותף לחדר שעדיין לא גמר להתרוקן. אני מודיע שאם תוך 30 שניות לא נמצאת לי אסלה אני משאיר פה על הרצפה שביל עמי ותמי של חריונים, ושאין לי כוונה לשאת בתוצאות. הוא שועט קדימה, פונה שמאלה ומביא אותי אל איזה חדר שירותים צדדי סמוך לאחד המשרדים, שאלוהים יודע איפה הוא הסתתר כל השבועות האלה. הוא מעמיד את העגלה מעל האסלה, נועל אותה, בדיוק בזמן, ויוצא. עכשיו אני לבד, מרוקן את מערכת העיכול שלי מהזוועות שאכלתי אתמול. אני מתחיל להתעורר.

זה הזמן לעצור רגע ולהסביר נקודה עקרונית חשובה. לא לחינם פולטת מחלקה שלמה את מעיה בשעה אחידה בבוקר. חשוב להבין שאחד הדברים הראשונים שנפגעי חוט שדרה מאבדים, מלבד תחושה ותנועה ברגליים, הוא שליטה על הסוגרים. לעתים הדבר מתבטא בהירדמות של הש"ג, כך שכל מאן דבעי חופשי לצאת ללא הצגת אישור יציאה מהבסיס, או לחילופין בסגירה הרמטית של השער על סורג ובריח כך שאפילו הרמטכ"ל נשאר כלוא במחנה, בצד השני של הסקאלה. וכמובן כל השילובים שבאמצע. יתרה מזאת, אובדן התחושה בחלק התחתון של הגוף עלול להביא למצבים לא-סימפטיים שבהם המון חיילים פורץ את שערי המחנה בלי שהאדם בכלל ירגיש. עד שהריח מכה בו, כמובן. משום כך, יש צורך בהנחלת משמעת ברזל בזמני הפתיחה והסגירה של השערים. עיקרון "הסדרת היציאות" מסדיר את המשמעת הזו בנהלים ברורים שעיקרם: שפע של כדורים משלשלים בערב להפעיל את מנגנוני העיכול בזמן השינה, ונרות בבוקר לפתיחה מבוקרת ומתוזמנת של השסתום. יכולת הציות של מעֵי המאושפזים לפקודות המשלשלים מעלה אותם לגדולה או מורידה אותם לשאול תחתיות. אם היציאות שלך מוסדרות אז אתה גדול, אתה מלך. אם לא – אתה מסומן כחולה מועד לפורענות. סיפוריהם של מאושפזים שהיציאות שלהם לא מוסדרות מועברים במור"ק לעובדים חדשים. כל מאושפז נדרש למלא "דף יציאות" שבו הוא נדרש לציין את שעת היציאה, התרופות המשלשלות שנלקחו, כמות הפֶרֶש שנפלטה, ואף עמודה מיוחדת לציון מרקם היציאה – קשה, רך או נוזלי. בסופו של תהליך, מערכות העיכול של המשותקים אמורות להפוך למכונות קֶלֶט-פֶלֶט ממושמעות, מעבדי מזון אנושיים המאספים, מעבדים, דוחסים ופולטים משאריות המזון בלחיצת כפתור מדויקת.

ההתעסקות היומיומית הזאת בכניסות ויציאות, שמסיגה את המאושפזים לשלב האנאלי בינקותם, מטרידה את הנפש הרצוצה ממילא מהתמודדות עם האובדן הפתאומי ביכולת להניע גפיים, אך היא כאין וכאפס מהתחושה המטרידה המתלווה לכך שבאמצע הפיזיותרפיה, בדיוק בזמן המתיחה, כשהפיזיותרפיסט מעביר את רגל ימין שלך מאחורי אוזן שמאל, אתה פולט לתוך המכנסיים אי-אלו גושים ריחניים שמישהו (לא אתה, תודה לאל) צריך לנקות תוך הערות על כמה יצא לך, מה זה, זוז קצת קדימה, יש גם מתחת לביצים, ומטרידה במידה קרובה לַתחושה המשפילה שאתה חש אם נניח, בשש בערב אתה מבקש שיעזרו לך ללכת להתפנות. "מה, עכשיו?!" הם שואלים בחוסר חשק, הרי רק לפני 11 שעות הלכת! ולוקחים אותך תוך שהם ממלמלים שככה אי אפשר וחייבים לטפל בזה וזה לא רציני, ובכל רטינה הלב שוקע עוד ומייחל להתכווץ ולהיעלם בו-במקום.

מקץ זמן לא ידוע, שכן אני שקוע בשרעפים, נפתחת הדלת והבחור שלי מציץ פנימה. "גמרת שם?" הוא שואל. אני משיב בחיוב, אף שתמיד-תמיד ישנו החשש שאולי לא, אולי עוד קצת, רק ליתר ביטחון, אולי שארית הפליטה עוד משתרכת באיזה עיקול בדרכה לחלחולת. הרי יש עוד 24 שעות עד הפעם הבאה שתזדמן לי אסלה מתחתיי. רגע לפני שהוא מוריד את המים הוא מציץ באסלה ושורק בהתפעלות, "פשששש…יופי של גושים הבאת היום". אני מסמיק. אין כמו מחמאה כזו לרומם את הנפש הדוויה ולחזק את תחושת השליטה בסוגרים הסוררים.

אנו עוברים למקלחת. הבחור פותח את הזרם על מים חמים ומענגים. ידיו המאומנות מקרצפות אותי במקום ידיי המשותקות כשאני רק על תקן מחלק ההוראות: קצת פחות חם, קצת יותר על הראש, פספסת שם נקודה. המראה והקירות מתמלאים אדים ואני מוכן להישאר שם עוד חצי שעה, אך הבחור חסר סבלנות, יש עוד קאקערים במחלקה שדורשים רחצה והלבשה. בצער הוא סוגר את המים ומייבש אותי במגבת הקטנטנה. הוא עוטף את גבי בסדין ואת אזור החלציים הוא מכסה במגבת, שעין זרה לא תשזוף חלילה את הבן-יקיר-לי במהלך הנסיעה במסדרון חזרה אל החדר. אני יוצא משם נקי ורענן, וקרירות נעימה של אוויר המתערבל בריחות ההפרשות של דרי המחלקה מכה בי. בחדר אני מועלה שוב למיטה, שם אני מולבש בבגדים נקיים, כולל חיתול תפוח על כל צרה שלא תבוא, ואז שוב מהמיטה לכיסא הגלגלים. כעת אני נכון להתחיל את היום החדש. אני מתגלגל לי לעבר חדר האוכל ולקראת עוד יום במחלקת השיקום, עוד יום של התמודדות. החרבון של הבוקר מאחוריי, שאר החרא עוד לפניי.

חודש יולי, יודעים בעיקר יודעי ח"ן, הוא חודש הגאווה של הנכים.
כן, כן. הלהטב"קים חגגו כל יוני, וכעת בשיא החום של יולי (בינינו, מה היה רע באפריל?) מציינים נכי העולם את Disability Pride Month. כבוד!
עכשיו, אני לא יודע מה התכנונים כאן בארץ בקרב חברי וחברות הקהילה לחודש הזה, אבל כך או אחרת אני מניח ש*מצעד* נכים על הטיילת יהיה אקט קצת חסר רגישות. בכל זאת, למה לזרות מלח על הגלגלים.
אבל למען האמת, אני קצת מסויג בנוגע לעניין.
לא כי אני שולל את הסיבות לגאווה המוגבלת. יש בהחלט מה לחגוג.
אני פשוט חושש שקמפיין ואירועים כאלה עלולים להיות אפקטיביים *מדי* ולגרום לכל אותם חסרי מוגבלות הרואים את הנכים צוהלים וגאים לרצות להיות נכים בעצמם ולהתדפק על דלתות בית לוינשטיין בתקווה להשתחל לרשימת היפים והצולעים, או לפחות לקבל איזה קטטר.
וזה בדיוק מה שחסר לנו. עוד נכים שיקימו עוד ארגון יציג. הרי זה לא שיש כרגע עודף בחניות נכים במדינה.
אז אני אומר לחברותיי וחבריי המוגבלים - תשאירו את הסוד הזה בינינו, אנחנו יודעים מה אנחנו שווים.
בואו נהיה נכים וגאים בבית, וכלפי חוץ נשדר דווקא את ההיפך: שלהיות נכה זה לא מגניב וזוהר וכיף כמו שזה נראה אצל גיא פינס.
אתם, חסרי הנכות, תמשיכו עם החיים הבריאים והשגרתיים שלכם.
אנחנו כבר נרקוד ונתקרחן במסיבות חוף של לבנת פורן.
חודש גאווה שמח!