אני יוצא לי לקופת חולים. בלי סיבה מיוחדת, עושה חזרות ללהיות קשיש, שלא יבוא לי בבום.
אני מתקרב למעבר חצייה ואיזה אוטו אחד מאזדה עוצר, עושה לי סימן עם היד, כדי לתת לי לעבור. איזה איש נחמד. הוא ממש איש מתחשב.
רק שאני בכלל לא רוצה לעבור אלא להמשיך ישר לקופת חולים.
אבל לא נעים לי. הבנאדם רוצה להרגיש טוב עם עצמו, לא ניתן לו? עם כל מה שהולך עכשיו במדינה?
מצד שני, מה אני? עז? מספיק עם הניסיון לרצות את כולם. הגיע הזמן להתחיל לחשוב על עצמי קצת. ככה הפסיכולוגית שלי מזכירה לי.
בינתיים בזמן שאני מתלבט מרצדס מגיעה מאחור, צופרת. הנהג של המאזדה יוצא בעצבים עם אלת בייסבול. פק"ל באוטו.
צועק על המרצדס "תגיד מה אתה מצפצף יא זין? אתה לא רואה שאני עוצר לנכה?!"
הנהג של המרצדס יוצא מהאוטו עם דוקרן, צועק אליו "יא מזדיין, למי קראת נכה? הוא בכלל אדם עם מוגבלות!" וזורק לי מבט מחכה לאישור.
המאזדה צועק בחזרה "אל תחליט בשבילו איך הוא רוצה להגדיר את עצמו, זה מאוד פטרוני מצדך!" וזורק לי קריצה שאני אתן לו איזה חיזוק חיובי על המודעות החברתית.
המרצדס מתקרב אליו לפרצוף וצורח שהוא מתנדב אצל מפגרים באקי"ם כל חודש אז שלא ילמד אותו מה זה פטרונות.
בשלב הזה לי כבר ממש לא נעים משניהם אבל אני לא רוצה לקחת צד, אם כי אני מסכים ששיח הזהויות בחברה קצת יצא משליטה לאחרונה.
אז אני אומר להם שמבחינתי כולנו מוגבלים ושניהם מאוד מעוררי השראה ואני מסתלק ומשאיר אותם על הכביש ללכת מכות.

מוסר השכל: די לאלימות. בשיח והידברות אפשר להתגבר על כל מחלוקת.

חודש יולי, יודעים בעיקר יודעי ח"ן, הוא חודש הגאווה של הנכים.
כן, כן. הלהטב"קים חגגו כל יוני, וכעת בשיא החום של יולי (בינינו, מה היה רע באפריל?) מציינים נכי העולם את Disability Pride Month. כבוד!
עכשיו, אני לא יודע מה התכנונים כאן בארץ בקרב חברי וחברות הקהילה לחודש הזה, אבל כך או אחרת אני מניח ש*מצעד* נכים על הטיילת יהיה אקט קצת חסר רגישות. בכל זאת, למה לזרות מלח על הגלגלים.
אבל למען האמת, אני קצת מסויג בנוגע לעניין.
לא כי אני שולל את הסיבות לגאווה המוגבלת. יש בהחלט מה לחגוג.
אני פשוט חושש שקמפיין ואירועים כאלה עלולים להיות אפקטיביים *מדי* ולגרום לכל אותם חסרי מוגבלות הרואים את הנכים צוהלים וגאים לרצות להיות נכים בעצמם ולהתדפק על דלתות בית לוינשטיין בתקווה להשתחל לרשימת היפים והצולעים, או לפחות לקבל איזה קטטר.
וזה בדיוק מה שחסר לנו. עוד נכים שיקימו עוד ארגון יציג. הרי זה לא שיש כרגע עודף בחניות נכים במדינה.
אז אני אומר לחברותיי וחבריי המוגבלים - תשאירו את הסוד הזה בינינו, אנחנו יודעים מה אנחנו שווים.
בואו נהיה נכים וגאים בבית, וכלפי חוץ נשדר דווקא את ההיפך: שלהיות נכה זה לא מגניב וזוהר וכיף כמו שזה נראה אצל גיא פינס.
אתם, חסרי הנכות, תמשיכו עם החיים הבריאים והשגרתיים שלכם.
אנחנו כבר נרקוד ונתקרחן במסיבות חוף של לבנת פורן.
חודש גאווה שמח!