לך תסמוך על אנשים.

אני יושב לי בפנאן בפארק מסנן בחורות בטינדר. עוצר לידי אחד שואל 'אתה צריך עזרה?' אני אומר לו לא תודה אחי. הוא מתעקש, שואל 'בטוח?'
עכשיו לא נעים לי, בנאדם רוצה לעזור לנכה. מסכן.
אז אני אומר לו, יודע מה? קפוץ פה לארומה תביא לי קפה נטול, חזק, על בסיס סויה, עם מעט קצף, וגם איזה פרצעל. פחמימה, שיהיה.
הוא אומר סבבה אבל אני קולט בזווית של העין שהוא ככה קצת מעקם את האף.
אני אומר לעצמי, אוקיי עכשיו נראה אם הוא באמת התכוון או לעזור שהוא חרטטן כמו כולם.
אני יושב מחכה חמש דקות, עשר, רבע שעה. כבר מתייבש לי הגרון. בסוף הבחור בא מתנשף עם הקפה. פושר.
אני אומר לו סבבה, מילא הקפה לא חם, אבל מה עם הפרצעל מה??!
ואחרי זה מתפלאים למה החברה שלנו כל כך מקצינה ואלימה.

אני יוצא לי לקופת חולים. בלי סיבה מיוחדת, עושה חזרות ללהיות קשיש, שלא יבוא לי בבום.
אני מתקרב למעבר חצייה ואיזה אוטו אחד מאזדה עוצר, עושה לי סימן עם היד, כדי לתת לי לעבור. איזה איש נחמד. הוא ממש איש מתחשב.
רק שאני בכלל לא רוצה לעבור אלא להמשיך ישר לקופת חולים.
אבל לא נעים לי. הבנאדם רוצה להרגיש טוב עם עצמו, לא ניתן לו? עם כל מה שהולך עכשיו במדינה?
מצד שני, מה אני? עז? מספיק עם הניסיון לרצות את כולם. הגיע הזמן להתחיל לחשוב על עצמי קצת. ככה הפסיכולוגית שלי מזכירה לי.
בינתיים בזמן שאני מתלבט מרצדס מגיעה מאחור, צופרת. הנהג של המאזדה יוצא בעצבים עם אלת בייסבול. פק"ל באוטו.
צועק על המרצדס "תגיד מה אתה מצפצף יא זין? אתה לא רואה שאני עוצר לנכה?!"
הנהג של המרצדס יוצא מהאוטו עם דוקרן, צועק אליו "יא מזדיין, למי קראת נכה? הוא בכלל אדם עם מוגבלות!" וזורק לי מבט מחכה לאישור.
המאזדה צועק בחזרה "אל תחליט בשבילו איך הוא רוצה להגדיר את עצמו, זה מאוד פטרוני מצדך!" וזורק לי קריצה שאני אתן לו איזה חיזוק חיובי על המודעות החברתית.
המרצדס מתקרב אליו לפרצוף וצורח שהוא מתנדב אצל מפגרים באקי"ם כל חודש אז שלא ילמד אותו מה זה פטרונות.
בשלב הזה לי כבר ממש לא נעים משניהם אבל אני לא רוצה לקחת צד, אם כי אני מסכים ששיח הזהויות בחברה קצת יצא משליטה לאחרונה.
אז אני אומר להם שמבחינתי כולנו מוגבלים ושניהם מאוד מעוררי השראה ואני מסתלק ומשאיר אותם על הכביש ללכת מכות.

מוסר השכל: די לאלימות. בשיח והידברות אפשר להתגבר על כל מחלוקת.

שלושה מטפלים סיעודיים העסקתי במרוצת שנות נכותי (ועוד כמה וכמה מחליפים זמניים וממלאי מקום). כולם נחשפו לישראליות בתקשורת והגיבו לה באופן אחר.

הפיליפיני הראשון, אדווין, העריץ את אביגדור ליברמן ואמר לי בזמנו שישמח אם המדינה תתן לו נשק כדי שיוכל להרוג כמה שיותר ערבים.

המטפל השני, סרוז' הנפאלי, איש שוחר שלום, לא פיתח עמדה פוליטית חד משמעית אבל ניזון מדיווחיי המבלבלים בעת צפייה בחדשות. עד היום כשאנו משוחחים במסנג'ר הוא מתעניין מי ראש הממשלה, מה קורה עם נפתלי בנט ובני גנץ.

ג'ון, הפיליפיני הנוכחי, פחות בענייני פוליטיקה אם כי שהוא שואל אני דואג להזין אותו באינפורמציה (יום אחד בעקבות צפייה ב-CNN אם ה-IDF זה ראשי תיבות של Islamic Democratic Front. אמרתי לו כן, שישבור את הראש לבד למה ה-IDF מנסה לחסל את Islamic Jihad). עם זאת נראה מתמצא מאוד דווקא בעסקי הסלבס. הוא מזהה בקלות את נועה קולר על המסך וגם את נועה קירל, יודע להבחין ולהעיר כשלוסי איוב מחליפה תסרוקת באיזו פרסומת מזדמנת, וממש אתמול הוא שאל אותי בזו הלשון: "איך קוראים לסדרה עם מיה לנדסמן ודורון בן-דוד שמתרחשת בבית ספר?" (תשובה: שעת אפס).

מה נאמר ומה נגיד, כנראה שכל אחד עם תחומי העניין שלו.

שישי בצהריים. במרכז המסחרי ליד המאפייה.
אני יושב עם עם הטלפון.
יד עם חולצה לבנה נכנסת לי לפריים ומחזיקה שלושה מטבעות של שקל והוא אומר לי "קח!".
האמת? נעלבתי. נפגעתי. יש לי כבוד. ככה אתה רואה אותי?
הרמתי את הראש ונתתי לו הרצאה מאלפת על קפיטלים ומדיניות רווחה סוציאלית, על מודלים חברתיים דכאניים של המוגבלות בעולם המערבי.
הוא הבין והתנצל.
סגרנו על 1500 שקל בעשרה תשלומים, כמו שצריך.
גם פינקתי אותו גם בשובר לקפה ומאפה ב-yellow. כי לקבל זה גם לדעת לתת.