בין הכסאות

אני אגיד לכם משהו: כל הקטע הזה של הליכה ועמידה זה פאסֶה, אופנה חולפת. עכשיו ה-דבר זה לשבת. ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את הרגליים שלי, הן יודעות על טרנדים הרבה יותר טוב מכולכם. הנה, כבר שבוע, בערך מאז שחטפתי צינור, אני מנסה ללכת ובקושי מצליח. הכול שם חולשה וספסטיות ושרירים ששכחו מה זה משמעת. הרגליים עושות לי טובה שהן מתרוממות, וגם זה רק לטווחים קצרים. לרוב אחרי כמה מטרים הן גם אומרות לי די, חלאס, או שאתה יושב עכשיו או שאתה ברצפה. והן לא משקרות, הרגליים. עובדה, אם תוך כמה שניות אני לא מתיישב הן מושיבות אותי בכוח ושולחות אותי למפגש אינטימי על הבלטות. צורות מוזרות יש בנקודות האלה על הבלטות. אם מסתכלים בהן מספיק זמן רואים פרצופים וחיות ובחורות.
הבוקר, למשל, אחרי המקלחת, הלכתי יד ביד עם המטפל, ככה טופלס עם תחתוני בוקסר ומגבת על הכתפיים, כמו גבר אמיתי אבל לא. ואז אמרתי למטפל, שמע, הרגליים רוצות לשבת. בפוקס היה מאחוריו כיסא המחשב שלי שהוא הכין למקרה חירום. רק מה, הכיסא היה מסובב עם הגב אליו ואני הייתי בדיוק אחרי משקוף הדלת, צפוף כזה, אז עד שהוא סובב את הכיסא עם הרגל ועם יד אחת ייצב אותו וביד השנייה תפס אותי, אני כבר הייתי בדרך למטה. בסוף דווקא נחתתי על הכיסא, אבל רק עם הידיים. הרגליים היו על הרצפה ואני ככה עם התחתונים והטופלס נשען עליו כמו גולש שמנסה לתפוס גל. אחרי חצי דקה ככה, הבנתי שלא יילך, אני לא אטפס על הכיסא. שחררתי את הכיסא, התיישבתי על הרצפה ומתחתי רגליים, שייצא הספאזם. אחרי שהשתחרר קצת, הוא משך אליי את השטיחון שליד המיטה שלי, התיישבתי עליו עם התחת והבוקסר והתגלצ'תי ברברס עד המיטה. אחר כך לבשתי חולצה והוא הניף אותי בבית-שחי מהרצפה למיטה. הבנאדם סחב פקלאות של מטיילים בהימלאיה, אז מה זה כבר בשבילו רבע-עוף כמוני.
אבל זו רק דוגמה שבאה להראות שהרגליים יודעות מה הן רוצות, והן רוצות שאני אשב. אז אני יושב. מתגלח בישיבה, מצחצח שיניים בישיבה, אחרי השירותים אני רוחץ ידיים בישיבה. אם אני מצליח להתרומם מהשירותים. הכי קלאסה. פה ושם אני מתהלך כמה צעדים בשביל האוואנטה, אבל בתכל'ס רוב ההתנהלות שלי עכשיו היא מכיסא לכיסא. כי למה לעמוד כשאפשר לשבת? עמידה זה לגמרי אובר-רייטד. בימים האחרונים גם ניגבתי את האבק מכיסא הגלגלים הישן שלי. בהתחלה זה הרגיש מוזר, קצת נמוך, להתגלגל ככה. הביא לי פלאשבקים לא סימפטיים. בעבודה גם קיבלתי כמה מבטים מאנשים – חלקם חיוכים נבוכים וחלקם מבטים מבולבלים וקצת מבוהלים שאמרו, "המממ… מותר לי לשאול אותו למה הוא בכיסא גלגלים פתאום? אני כל השנים אפילו לא יודעת מה הבעיה שלו מלכתחילה, אז עכשיו להתחיל לשאול?" אבל אני לא לוקח ללב, וזה כי אני יודע מה שהם עדיין לא יודעים: שכל הקטע הזה של הליכה ועמידה זה פאסה. עכשיו ה-דבר זה לשבת.

(תל אביב, 9/2011)