אטרקציה

שעת ערב נעימה, שוב בפארק, הפעם ליד האומגה, אני מסתובב לשאוף קצת אוויר בסוף יום העבודה. חיי הפנאי שלי לא מלהיבים, אני יודע. מתקרב אליי ילד לא מוכר בריצה, מצביע על הכיסא.

"כמה זה עלה לך?!"

"30 אלף שקל," אני משיב בנחת (בסדר, משרד הבריאות שילם. לא נכניס אותו לנבכי הבירוקרטיות).

"איפה קנית את זה?!"

"בחנות בחולון."

מתקרב ילד ב', קצת מנוזל.

הילד הראשון אומר למנוזל, "תשאל אותו כמה זה עלה לו."

מנוזל שואל "כמה זה עלה לך?"

"30 אלף שקל," אני עונה.

הראשון ממשיך, "תשאל אותו איפה הוא קנה את זה"

המנוזל שואל, "איפה קנית את זה?"

אני מרגיש קצת מטופש אבל זורם, "בחולון."

בשלב הזה ילד ג', ילד ד' וחבריהם מתקרבים ומתגודדים. בלי לבקש רשות מתנפלים בחדווה על הג'ויסטיק. הפכתי לאטרקציה.

אני מתחיל קצת להילחץ, "רגע, רגע, צריך לבקש רשות."

ילד א' (או אולי ב' או ג'), "אפשר??"

"כן, אבל בעדינות…."

אני מנמיך את המהירות לנמוך ביותר. הכיסא נע קדימה ואחורה, אורות מהבהבים, פעמון מצפצף. האימהות סוף סוף  שמות לב להמולה.

אימא עייפה ניגשת ונוזפת בילדים, "הי, מה ההתנהגות הזאת? זה לא יפה! תעזבו אותו!"

אני מנסה להסביר שאין לי בעיה שישחקו, אבל בעדינות.

ילד ג' מרפה מהכיסא ומסתכל על הסד ביד הימנית, "מה קרה לך ביד? קיבלת מכה?"

אני חוכך מה לענות ומבין שבדיחות על אוננות-יתר לא יתקבלו כאן בהבנה. "מממ...בערך, כן"

הילדים ממשיכים להניע קדימה ואחורה, אני מבין שהגעתי לשדה קרב ומחליט לסגת, נפרד לשלום. אחד הילדים עוד ממשיך ללחוץ על כפתור הפעמון.

בקיצור, עזבו אתכם מהברבורדים, קורקינטים ואופניים חשמליים. כיסא גלגלים ממונע זה ה-אטרקציה.